החלטה בתיק רע"א 1936-11-11

1.            בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) לקבל את בקשת משיב 1 ולהתיר לו להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה לו לפי סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן - חוק הפיצויים).

2.            משיב 1 נפגע בשתי תאונות דרכים ונגרמו לו נזקי גוף:

התאונה הראשונה ארעה ביום 24.4.06, כאשר רכב פגע מאחור ברכבו של משיב 1 (להלן - התאונה הראשונה). בעקבות התאונה הראשונה נותח התובע בבית החולים איכילוב ביום 9.8.06. המבקשת היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב שבו נהג משיב 1 בעת התרחשותה של התאונה הראשונה; התאונה השנייה ארעה ביום 26.11.07 (להלן - התאונה השנייה) ולאחריה נותח התובע בבית החולים איכילוב ביום 8.1.08. משיבה 2 היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב שבו נהג משיב 1 בעת התרחשותה של התאונה השנייה. בשתי התאונות נגרמה למשיב 1 פגיעה בעמוד השדרה המותני.

המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) הכיר בשתי התאונות כ"תאונת עבודה", וועדות רפואיות מטעמו קבעו, כי בעקבות התאונה הראשונה לא נגרמה למשיב 1 נכות ובעקבות התאונה השנייה נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 20%.

לאחר השלמת הבירור הרפואי בפני הוועדות הרפואיות, הגיש משיב 1 כתב תביעה לבית משפט השלום כנגד המבקשת ומשיבה 2 וביקש כי יותר לו להביא ראיות לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על-ידי המל"ל. בית משפט קמא קיבל את הבקשה וקבע, כי הניתוח השני שמשיב 1 עבר בעמוד השדרה נקבע עוד לפני התאונה השנייה ונעשה בחודש נובמבר 2007, חודשים ספורים לאחר התאונה השנייה, וכי בנסיבות אלה היה על הוועדות הרפואיות של המל"ל להתייחס לשיעור התרומה של כל תאונה לנכות שנגרמה לתובע. בית משפט קמא מינה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה והורה כי זה יחווה דעתו באשר לצורך במינוי מומחים רפואיים נוספים בתחום הנוירולוגיה והפלסטיקה. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

3.            המבקשת טוענת כי בית משפט קמא נתפס לכלל טעות עובדתית, כאשר קבע כי הניתוח השני בוצע בחודש נובמבר 2007, שעה שלמעשה ניתוח זה בוצע בחודש ינואר 2008. כן טוענת המבקשת, כי הוועדות הרפואיות דנו בקשר הסיבתי בין הניתוח השני לבין התאונה הראשונה ושללו קשר סיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לבין התאונה הראשונה. במצב כזה, כך נטען, לא נפל בעבודת הוועדות הרפואיות כל פגם המצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעותיהן.

4.            משיב 1 התנגד למתן רשות ערעור. אף שמשיב 1 הסכים כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע כי הניתוח השני בוצע בנובמבר 2007, כאשר בפועל אין חולק כי בוצע ביום 8.1.08, לגישתו אין בכך כדי לשנות מהגיונה של הנמקת בית משפט קמא. זאת כיוון שהוועדות הרפואיות התייחסו אמנם לקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של משיב 1 לבין שתי התאונות, אך בקביעותיהן נפלה טעות, שכן לשיטתן הניתוח השני בוצע בעקבות פגיעת משיב 1 בתאונה השנייה, בעוד שבפועל הוזמן משיב 1 לניתוח זה בעקבות התאונה הראשונה ועוד קודם שארעה התאונה השנייה. כן חזר משיב 1 על טענותיו באשר לפגמים הנוספים שנפלו, לגישתו, בעבודת הוועדות הרפואיות, כנטען בבקשתו להביא ראיות לסתור, ולפיהן המותב שדן בערעורו של משיב 1 מנה שני רופאים חלף שלושה, ועל כן לא היה מוסמך לכהן כוועדה לעררים; הוועדות הרפואיות התעלמו מקביעותיהן שלהן בדבר קיומה של צלקת; הוועדה שדנה בתאונה הראשונה עיכבה את קביעותיה עד שהוועדה שדנה בתאונה השנייה תסיים את עבודתה וגם בכך נפל פגם; וקביעות הוועדות הרפואיות אינן משקפות לאשורו את מצבו הרפואי של משיב 1 ואת המגבלות שמהן הוא סובל.

משיבה 2 התנגדה למתן רשות ערעור מנימוקיו של משיב 1, תוך הסתייגות מטענותיו המתייחסות לקיומה של נכות רפואית נוירולוגית ופלסטית.

5.             אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בתשובת משיב 1 לבקשה זו ובבקשתו להביא ראיות לסתור, כפי שהוגשה לבית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי היתר להביא ראיות לסתור קביעת דרגת נכות "על-פי כל דין", לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, יינתן במקרים מיוחדים וחריגים בלבד, ובכללם מקרה בו נפלה טעות עובדתית בהליך קביעת הנכות (ראו: רע"א 3571/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סואעד (פורסם במאגרים, 5.9.01)). במקרה שלפנינו סמכה הועדה הרפואית לעררים את קביעתה כי לא נגרמו למשיב 1 אחוזי נכות כתוצאה מהתאונה הראשונה על קביעה עובדתית שלפיה הניתוח השני נדרש כתוצאה מהפגיעה בתאונה השניה. קביעה זו התבססה, בין היתר, על תיעוד רפואי שממנו עולה כי משיב 1 הגיע "שוב" למיון באיכילוב ביום 2.11.07 עקב תלונות על חולשה ברגליים. לגישת הוועדה תלונה זו מהווה אינדיקציה לכך שתלונות משיב 1 גברו לאחר התאונה השנייה, באופן שחייב את ביצוע הניתוח השני. ואולם, הואיל והתאונה השנייה ארעה אך ביום 26.11.07, ברור שהתלונה על חולשה ברגליים מיום 2.11.07 לא יכולה היתה לנבוע מהתאונה השנייה ויש בה כדי ללמד דווקא על מסקנה הפוכה, לפיה מצבו של משיב 1 עובר לתאונה השניה הוא שהצדיק את ביצוע הניתוח השני. בנוסף, הוועדה לא התייחסה באופן מספק למספר מסמכים רפואיים התומכים בטענתו של משיב 1, כי הוא הוזמן לצורך ביצוע הניתוח השני עוד לפני התרחשות התאונה השנייה, ולא התייחסה כלל למכתבו של ד"ר לידר מיום 9.8.07 - שלושה וחצי חודשים קודם להתרחשותה של התאונה השנייה - שבו נכתב כי משיב 1 "מוזמן לקיבוע עמ"ש מותני". אי בהירות זו באשר לנתונים שעליהם ביססה הוועדה הרפואית לעררים את קביעתה דורשת בירור נוסף, ולשם כך יש להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור (ראו גם: רע"א 1114/02 אלמקייס נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 28.5.02)).

בנסיבות אלה אין כל מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להתיר הבאת ראיות לסתור בנימוק כי שיעור התרומה של כל אחת מן התאונות לפגיעתו של משיב 1 לא התברר באופן מספק בהחלטות הוועדות הרפואיות.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינו של משיב 1 בסך 7,500 ש"ח. הפקדון יועבר אל ב"כ משיב 1.

ניתנה היום, כ"ג אייר תשע"ב, 15 מאי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: